פסק-דין בתיק עד"י 2141/09

הערעור שבפניי מעלה לדיון את שאלת מהותו של החיזוק הנדרש לאמרתו המשטרתית של העד המפליל.

כתב האישום נגד המערער מייחס לו שלושה פרטי אישום: פרט אישום אחד של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת בכך שהיה חבר בארגון החמאס, וכן שני פרטי אישום נוספים שעניינם ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שגייס לארגון החמאס את אשרף קוואסמה ותלה דגלים ושלטים של ארגון החמאס בזמן עצרות של אותו ארגון.

ההליך בבית משפט קמא

המערער הכחיש בחקירתו המשטרתית את המיוחס לו וגם בבית המשפט כפר במיוחס לו. העד המרכזי בעניינו היה אשרף קוואסמה. זה אישר בעדותו בבית המשפט את חברותו שלו בארגון החמאס, אולם הכחיש שהמערער גייס אותו או כי תלה יחד עמו דגלים ושלטים של החמאס.

מאחר ואשרף קוואסמה היה עד עויין לתביעה, הוגשה אמרתו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי עדותו של אשרף קוואסמה לא הייתה אמינה עליו, ועל כן החליט להעדיף את אמרתו על פני עדותו בבית המשפט.

עוד קבע בית משפט קמא כי עדותו של המערער בפרשת ההגנה הייתה אף היא לא אמינה, ועל כן דחה את הכחשתו של המערער בנוגע למעורבותו בעבירות המיוחסות לו.

תוספת ראייתית לאמרתו של אשרף קוואסמה מצא בית משפט קמא באמרתו של ראמי קוואסמה שהוגשה בהסכמה. ראמי קוואסמה אינו מזכיר את המערער כלל. ראמי קוואסמה מתייחס אך ורק לאשרף קוואסמה, ולאירוע אחר המופיע באותה אמרה. ראמי קוואסמה מאמת בעדותו אירוע בו הועבר לידיו של אשרף נשק מסוג קרל גוסטב, לבקשתו של אשרף. בנוסף לכך ראה בית המשפט כתוספת ראייתית את תגובותיו של המערער בבית המשפט לשאלות שנשאל, בבחינת ראשית ראייה.

בעקבות הכרעת הדין, גזר בית משפט קמא על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה, וכן הפעיל עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים מתיק קודם כך ש-10 חודשים ירוצו במצטבר ו-14 חודשים ירוצו בחופף. סך הכל נגזר על המערער עונש כולל של 28 חודשי מאסר בפועל, כמו גם מאסר מותנה  ובנוסף נגזר על המערער קנס בסך 4,000 ש"ח.

הערעור

הערעור מכוון הן נגד הכרעת הדין בבית משפט קמא והן כנגד העונש שנגזר על המערער.  יש לומר כי עיקר הדיון התמקד בשאלות המשפטיות הנוגעות להכרעת הדין, והערעור כלפי העונש נטען בשפה רפה בלבד.

טענות הצדדים

הסניגור המלומד, עו"ד אבו עומר, לא חלק כי אמרתו של אשרף קוואסמה מהווה תשתית ראייתית להוכחת העבירות המיוחסות למערער. יחד עם זאת נטען כי תשתית זו אינה מספיקה, ויש צורך בתוספת ראייתית. לטענתו, אמרתו של ראמי קוואסמה אינה יכולה להוות תוספת ראייתית כיוון שהיא אינה מתייחסת לעבירות הנוגעות לנאשם, אלא לאירוע אחר, נפרד. מכיוון שכך, ובהעדר תוספת ראייתית, נטען כי יש להורות על זיכויו של המערער.

התביעה הצבאית טענה מנגד כי התוספת הראייתית הנדרשת במקרה זה הינה דבר לחיזוק, שהינה תוספת ראייתית מאמתת, ולא תוספת ראייתית מסבכת. על כן, אין צורך שעדותו של ראמי תתייחס לעבירות השנויות במחלוקת, אלא די שתאמת את אמרתו של אשרף, גם ביחס לעניינים אחרים. עוד ציינה התביעה כי תגובותיו של המערער לשאלות בחקירתו הנגדית בבית המשפט הינן בגדר ראשית ראייה ומהוות אף הן תוספת ראייתית.

למה צריך להתייחס החיזוק?

השאלה המרכזית בענייננו הינה האם החיזוק לעדות המפלילה צריך להתייחס לעבירה המיוחסת לנאשם, או שמא יכול הוא להתייחס לנקודה אחרת באמרה באופן שיאמת את כולה. כאמור, אמרתו של אשרף זוכה לחיזוק מאמרתו של ראמי קוואסמה, אולם ביחס לאירוע אחר המוזכר באמרותיו של אשרף, ולא ביחס לעבירות הנוגעות למערער.

בע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 405 ,עמ' 411-412, נדונה מהותו של הדבר לחיזוק, ונאמרו הדברים הבאים:

"הסיוע כאשר הוא נדרש צריך ללבוש צורת ראיה עצמאית המפנה אל מעורבותו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו. החיזוק נכרך אל דברי אותו העד - שותף העבירה - המייחסים לנאשם מעשה עבירה, אך אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה. הוא נועד להצביע על כך שדברי העד, בעמדם בפני עצמם, הם דברים אמינים. על כן, אין הכרח שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני בין הנאשם והעד - השותף לעבירה. החיזוק נצמד לתוכנם של דברי העד השותף או למקצתן. מתוך העדות נדלה כאילו קטע או קטעים אשר אליו מבקשים לצרף גיבוי - כמעין דופן נוסף - כדי שקטעי הדברים הללו יתוגברו מבחינת אמינותם ומהימנותם וישליכו בכך על אמינות ומהימנות דברי העדות של השותף בכללותם. מכאן כי כדי שדברי העדה אדטו ישמשו כחיזוק לא היה הכרח בכך שיתייחסו למעשי העבירה של המערער דווקא, ודי היה בכך שהיא תתייחס לקטע מהותי מדברי העד גולן ותתמוך באמינותם"

ובע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2007(3), 16 ,עמ' 34, נקבע כי:

"התוספת הראייתית מסוג "דבר לחיזוק" נועדה להוסיף מימד של אמינות ומהימנות לדבריו של עד, באופן שיסיר את החשש מפני מתן אמון בגרסה שקרית המפלילה את הנאשם על לא עוול בכפו (ראו למשל: ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (1) 746,743 (1988); ע"פ 773/85 נריה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 24.3.87)). עם זאת, אין כל חובה כי ראיית החיזוק "תסבך" את הנאשם במעשה העבירה או כי תהיה זהות מבחינת התוכן, בין האמור בראיית החיזוק לבין רכיב מסוים בדברי העד שלגביהם נדרש הדבר לחיזוק. במילים אחרות, על מנת שראייה מסוימת תשמש דבר לחיזוק, לא נדרש כי הראייה תתייחס לאחד מן הפרטים הקונקרטיים שנאמרו על-ידי העד או כי תחזק את הקשר ההוכחתי בין הנאשם לבין מעשה העבירה, ודי בכך שיהיה בה כדי להוסיף נדבך לאמינותו הכללית של מוסר העדות על ידי אישורו של פרט רלוונטי"